הבבואה במראה


בתור הורים יש לנו אחריות על הילדים שלנו, יש לנו את האחריות הבסיסית לדאוג להם,

להנחות אותם, לטפל בהם, להכיל אותם…

וישנה אחריות נוספת, שהיא אולי קצת פחות ברורה, או "הישרדותית" כמו השאר

האחריות הזו, היא לעשות עבודה על עצמינו!

מה שמדהים, שדרך הילדים אנחנו יכולים לראות איך כולנו רקמה אנושית אחת גדולה…. ולמה אני מתכוונת?

הילדים שלנו הרבה פעמים מתבלבלים בין התחושות שלהם, לתחושות שלנו.

מרוב שהם באים לכאן כל כך פתוחים, הרבה פעמים הם מספחים תחושות שלנו לעצמם, ומתבלבלים לחשוב שזה בכלל שלהם.

זה כמו תינוק שבא לעולם ובהתחלה היד של האמא מרגישה לו שהיא שלו, כי הוא עדיין מחובר לאחדות, לאחד…

היום ידוע שכבר ברחם ילדים קולטים את התחושות שלנו, אם אנחנו מצפים לתינוק, מתקשרים איתו, הוא קולט…

או להיפך, אם ההיריון הוא לא רצוי, אנחנו דוחים את ההיריון… התינוק מרגיש את אותם רגשות, דחייה, בדידות, וכבר משלב זה מספח אותם לעצמו.

התחלנו עם עניין האחריות שלנו בתור הורים, ורציתי לשתף אתכם ולהראות, איך שאנחנו משילים מעלינו פחדים, טראומות, תחושות קשות… אנחנו משחררים את הילד מלקלוט אותם, ולספח אותם לחיים שלו.

דבר  המאפשר לו במקום שיהיה גדול ללכת ולעשות על כך עבודה, לשחרר את זה מהתאים שלו כבר בגיל צעיר. ועם זאת אין ספק שכל ילד מגיע עם המסע שלו שאותו יצטרך לעבור….

רציתי לשתף מחוויה שלי שהייתה לי עם בתי שהייתה אז בערך בת 7.

יש לי שלושה ילדים, שתי בנות ובן,  בקיץ שהייתה המלחמה "צוק איתן" הבן שלי ( אחרי שתי בנות) היה בן שנה.

עם כל האזעקות והפחדים שעלו, פתאום מצאתי את עצמי חושבת מה יהיה שעכשיו יש לי בן והוא ילך לצבא.

עלה בי הרבה פחד, שהיה חדש לי כי עד כה היו לי שתי בנות. ניסיתי לא לחשוף את הפחד שלי והמחשבות שרצו לי בראש ורק ניסיתי לדחוף אותן הצידה.

יום אחד באה אלי בתי הגדולה ובפשטות אמרה את הפחד שלי במילים ( אני לא אמרתי דבר, היא פשוט קלטה אותי).

היא אמרה לי אמא, מה יהיה אם אח שלי יגדל והוא ילך לצבא ויקרה לו משהוא?

פתאום לשמוע את זה ממנה, זעזע אותי! כי באותו רגע הבנתי שמרוב שהיא פתוחה וקולטת, היא לקחה את הפחדים שלי וסיפחה לעצמה.

המשפט הזה והפחד הופיע ממנה בזמנים שונים, הכי לא צפויים. אפילו ברמה, שהיא הפסיקה ללכת לחוג ושמעתי אותה אומרת לחברה, שהחוג הזה מזכיר לה את הפחד שאחיה ילך לצבא.

באותו רגע הבנתי! הבנתי שהיא השיקוף שלי, של הפחדים שלי ושאני חייבת לנקות ולשחרר את הפחד הזה אם אני רוצה לשחרר אותו גם ממנה.

לקח קצת זמן עד שדברים שקעו מהקיץ והבאתי את עצמי לעשות תהליך על אותו פחד, עברתי תהליך "מסע" מאוד עוצמתי.

נפתחתי לפחד הכי גדול שלי, בכיתי, כאבתי, נפתחתי לאימה…

ועברתי תהליך של ניקיון, ניקיתי בתהליך גם את הילדים שלי מהפחדים שלי שעברו אליהם וניתקתי את הכבל האנרגטי.

בסוף התהליך ממש הרגשתי שהפחד הזה כבר לא קיים לי בתאים, מה שנשאר זה רק אמון, אהבה ומצב של הרגשה שאני סומכת, סומכת על היקום.

מה שעוד יותר מדהים זה שעברה מאז לפחות חצי שנה ולא שמעתי יותר את בתי מזכירה את העניין, אפילו לא פעם אחת!

וממש הרגשתי שהפחד הזה התפוגג, והוא כבר לא כאן!!!

מדהים, זה מה שיש לי להגיד.

וזה בדיוק האחריות הנוספת שאני מדברת עליה בתור הורים….

להסכים להיפתח, לנקות ולשחרר את עצמנו, לא רק בשביל עצמנו, אלה גם בשביל הילדים שלנו.

שנצליח להעביר להם כמה שיותר תחושה של אהבה, קבלה, שלווה אמתית.

יש משפט שאומר, אם אתה רוצה לשנות את העולם,

 תתחיל בלשנות את עצמך…

Comments & Responses

Comments are closed.