זוגיות, אהבה והחתיכה החסרה


לאחרונה שמתי לב שרוב המטופלים שלי אם לא כולם באים אלי בענייני זוגיות.החתיכה-החסרה-150x150

שמטופל בא אלינו, בתור מטפל יש פה למידה הדדית, הם המראה שלנו ואנחנו שלהם. אז התחלתי לשאול את עצמי למה באים דווקא בענייני זוגיות? מה הלמידה שלי פה או אולי מה עברתי בעצמי עם הזוגיות שלי שמביאה אלי אנשים בעניין הזה.

כבר כמה זמן שאני שואלת את השאלה הזאת ופתאום היום (באמצע טיפול- על זוגיות, כמובן…) נפל לי האסימון.

בעצם כל החיים תמיד חיפשתי זוגיות, חיפשתי מישהוא שישלים אותי, שימלא לי את החלל, את הבור שלי, את החוסר, הריקנות שחשתי.

מצד אחד חיפשתי ומצד שני כשמשהו הראה עניין, נבהלתי וברחתי. זה נהייה קרוב מידי ומאיים מידי. בסופו של דבר פגשתי את בן זוגי ( שלא אקרא לו בעלי,גם כי לא נישאנו ברבנות, אלא רק בלב וגם כי אין לו בעלות עלי, כמו שלי אין עליו…).

בפעם הראשונה שנפגשנו כבר אז ראיתי שיש בינינו דימיון פיזי (רק בפנים…תרגעו) והיתה לי תחושה טובה לגביו. היינו בקשר ואכן הקשר הוכיח את עצמו והיה בינינו חיבור, האהבה פרחה, הכינורות ניגנו והוא שר, ברצינות J.

שנפגשנו הייתי במקום עם עצמי שבו אני הרגשתי שאני חצי ואני מחפשת את החצי שישלים אותי לשלם. בערך כמו הסיפור החתיכה החסרה, למי שמכיר.

שהתחלנו את הזוגיות הוא אכן השלים אותי, הוא עודד אותי, עשינו הרבה דברים ביחד, טיילנו, רכבנו, בילינו, טיפסנו, רקדנו, צחקנו, צללנו, החלקנו…

בקיצור הרגשתי ששלחו לי אותו כדי להרים אותי מהבור שלי, מהריקנות מהבדידות והוא בהחלט דאג למלא את החלל הזה שהיה פעור לי בלב.

כאשר התחלתי את מסע ההתעוררות שלי, לאט לאט , בצעדים מדודים ובטוחים הסכמתי לגעת בבור הזה שהיה לי בלב, כי בעצם הוא לא באמת מילא לי אותו הוא רק הסיח את דעתי ממנו. כי כשהוא לא היה, הבור היה נמצא שם ולכן אפילו חששתי להיות עם עצמי אם הוא היה נוסע למספר ימים (אפשר לקרוא לזה תלות ).

בעצם הוא הווה עבורי סוג של פלסטר על הכאב שהיה לי, וכשהוא לא היה נמצא, הייתי חוזרת להיות חצי משלם. אתם יכולים להבין שזה לא המקום הכי בריא בזוגיות להיות בו.

כשהסכמתי לגעת בבור שלי (שלפעמים היה נראה ללא תחתית) ולהיפתח אליו, משהו השתחרר, בהיפתחות שלי אליו אכן הגעתי לתחתית וגיליתי שדווקא בתחתית נמצאת השלווה, הקבלה, אהבה עצמית והמלאות. פתאום הרגשתי נח בדיוק איפה שאני נמצאת, לא הייתי צריכה יותר פלסטר לכסות את הפצע שלי, חשפתי אותו לשמש והוא הגליד. ובכך שהגליד הרגשתי שלמה.

שלא כמו בתחילת הזוגיות שהרגשתי חצי, פה כבר הרגשתי שלם עגול, שלא צריך חתיכה חסרה שתמלא אותו לכדי שלם.

הבנתי פתאום שהזוגיות הנכונה היא כאשר באים אליה שני שלמים, כל אחד מביא את עצמו ואז נוצרת זוגיות בריאה. בדרך כלל אנחנו מחפשים בן זוג שישלים אותנו (כביכול במה שחסר לנו ) אבל האמת שלא חסר לנו כלום, רק במקום שחסר לנו שם נמצאת העבודה שלנו, להסכים לצלול למקומות המפחידים שלנו ומשם לצמוח. בהתפתחות של בני זוג הרבה פעמים אנחנו נפגשים בנקודה מסויימת בחיים ואז צומחים וגדלים זה לצד זה. אין ספק שזה תהליך מטלטל מפני שנשבר פה סטטוס קוו של מה שהיה קיים עד כה. אם עד כה הייתי צריכה אותו בשביל להיות שמחה, מלאה ומאושרת. פתאום אני שמחה, מלאה ומאושרת גם כשהוא נמצא שבוע בסדנה ו"משאיר" אותי מאחור.

מה שלמדתי שבזוגיות אנחנו צריכים כל בוקר לקבל את הבן זוג שלנו מחדש, כמו בן אדם חדש. כי מי שהוא היום זה לא מי שהוא היה אתמול. כל יום לקבל את השינוי שחל בבן הזוג שלנו, לא להחזיק דמות מקרטון  עם התדמית של מי שהוא היה וככה הוא נשאר. כאשר בזוגיות יש קבלה לצמוח ולהתפתח נוצר בעצם סוג של ריקוד. צעד קדימה, צעד אחורה…

כאשר בן זוג אחד משתנה, לבן זוג השני זה הרבה פעמים מערער את כל מה שהכיר וידע ואם הוא עושה את הטעות ומנסה "להחזיר" את הבן זוג בחזרה לאן שהוא היה, כדי להרגיש בטוח ויציב כמו פעם, מה שהוא עושה הוא בעצם מקטין את הבן זוג, את הצמיחה שלו ובעקבות זה את הצמיחה העתידית של עצמו בעקבות השינוי. אם הבן זוג מזהה את המקום הזה, וכמו שהבן זוג שלי אומר על עצמו שכל שינוי מתחיל אצלו בהתנגדות… לאחר מכן הדברים שוקעים והשינוי מגיע.

בעצם הזוגיות זה ריקוד בשניים, כמו שבריקוד לא תשים רגל לשותף שלך לריקוד, כי בסוף גם אתה תיפול, כך גם בזוגיות. צריך לפרגן לצמיחה של הבן זוג, גם אם זה מאיים עלינו באותו הרגע. ההפך יש פה הזדמנות לצמיחה.

כמו בריקוד כל פעם מישהו אחר מוביל. אחד עושה את הצעד ובעקבות השינוי הבן זוג יוצא מאזור הנוחות שלו ובסופו של דבר , אם הוא מסכים להיות שם , יוצא מחוזק.

מצד שני , אי אפשר להכריח מישהו לרקוד אתנו ביחד, שישתנה אתנו בקצב שלנו ורק לפי הצעדים שלנו. שאני עברתי את התהליך שלי מאוד רציתי שגם הוא יתחיל תהליך ושילך למסע, ניסיתי לשכנע אותו, לשדל, לנג'ס… מה לא ניסיתי. כשנכנסתי עמוק יותר לתהליך שלי הבנתי שאני אחראית רק על עצמי, על השינוי וההתפתחות שלי ואז פשוט שחררתי והסכמתי לא לדעת לאן זה ייקח אותנו, את הזוגיות שלנו.

הייתי בתהליך שלי ופשוט הפסקתי לשכנע, כי פתאום גם זה נראה לי בלתי אפשרי לקחת מישהו למקום שהוא לא רוצה להיות בו. ברגע ששחררתי, אבל באמת שחררתי מבפנים וכבר לא ממש היה אכפת לי אם הוא ילך או לא , אז הוא החליט ללכת. כי אז הוא ראה שבאמת משהוא השתנה אצלי וכמו בכל תחום בחיים, אומרים שהשינוי מתחיל בנו, שאנחנו משתנים ולא מנסים לשלוט על שינוי של האחר, הסביבה מסביבנו משתנה בהתאם. מצד שני יש מקום לתת מרחב לצמיחה של השני, לכל פרח יש את הקצב שלו ואי אפשר למשוך פרח כדי שיגדל ויצמח. הדבר היחיד שאפשר זה לדשן את הפרח באהבה ולקבל אותו איפה שהוא נמצא. כמו כן תמיד יש לנו את זכות הבחירה לבחון אם טוב לנו איפה שאנחנו.

 זוגיות זה דבר בהחלט מאתגר, אנחנו צריכים להגיע לשלמות עם עצמנו, אם אנחנו מצפים מהבן זוג שלנו שימלא אותנו וישלים אותנו, בסופו של דבר זה נועד לכישלון. כי רק אנחנו יכולים להגיע לשלמות אמתית עם עצמנו, שלא תלויה בדבר. כי אנחנו כבר שלמים ואם יש מקום שמרגיש שהוא לא שלם אז צריך להסכים לצלול לתוכו כדי לאפשר לו להשתחרר ולחזור לשלמות.

היום אני כבר עשר שנים בזוגיות שביחד אנחנו צומחים, לומדים, נכשלים, נופלים, קמים והעיקר אוהבים ומפרגנים אחד לשנייה על הצמיחה. זה לפחות מה שהיה עד היום, מחר אקום בבוקר ואראה מי נמצא שם…

לסיכום המשוואה היא לא חצי ועוד חצי שווה אחד , אלה שלם ועוד שלם שווה שלם.

 

Comments & Responses

Comments are closed.