מדמיון לעילפון


הרבה פעמים שואלים אותי איך משפיע "המסע", מה זה עושה…הורד-19

אתמול בעודי יושבת אצל רופא שיניים ומקבלת טיפול ( לא הדבר האהוב עלי אבל מה לעשות, יש דברים שצריך לעשות),נוכחתי לאחת התשובות שיש לי לשאלה הזו, מדוגמה אישית.

תמיד אני אומרת שהמסע משחרר לנו התנהגויות בלי שאפילו נשים לב לכך, במקרה הזה בהחלט שמתי לב לכך מפני שזה שינו רציני.

בילדותי הייתי מתעלפת, הייתי מתעלפת מזריקות, מדם, מרופאים למיניהם.
יש לי זיכרון בתור ילדה שהיינו מקבלים חיסון בכיתה, עוד לפני שהגיע תורי לחיסון, רק מהמחשבה על כך, הייתי פתאום פוקחת את העיניים ורואה שאני שוכבת על הרצפה ומעלי כל ילדי הכיתה ובדרך כלל גם המורה, שופכים עלי מים, מרימים לי את הרגליים, ואז מבינה שהתעלפתי.

תמיד היה בזה משהו קצת מבאס לחזור, כי אחרי הקטע הרע שאתה מרגיש, לפני ההתעלפות, שהייתי מעולפת הייתי במעיין חלום מגניב וכיפי, ופתאום בום מחזירים אותך לכאן, למציאות.

בכל מקרה, אפילו בלידה הראשונה שלי, מרוב הפחד מהזריקה של האפידורל, זה הביא אותי ללידה טבעית. (בסופו של דבר גם צירים זה כואב.. ובמקום שהייתי באותה תקופה גם את כאב הצירים אחרי הרבה שעות כבר לא יכולתי לשאת ולהכיל, מה שהביא אותי לבקש אפידורל בלי שום חשש…רק שיביאו כבר! שזה היה תיקון בפני עצמו מבחינתי…)

היה לי פחד בגוף מכאב, כל פעם שהייתה סכנה שארגיש את הכאב הזה, הגוף כאילו היה אומר, עד פה! ומכבה את עצמו, מתעלף!

זה היה קורה:
בדיקור, שעשו לי עגילים, בבדיקת דם, בחיסונים…
זה היה קורה:
בכיתה, בקניון, בחצר, ברופא שיניים.

בקיצור, לא מצב אידיאלי…
שהתחלתי לגעת בכאב הזה, שמן הסתם הוא מתבטא בפיזי אך הוא בעל שורש רגשי…
עשיתי מסעות, וכל מסע לקח אותי יותר ויותר עמוק לשורש של הכאב הזה, שורש שאפילו לא הייתי מודעת לו.הייתי מודעת רק לרמה שעל פני השטח, ההתעלפות.

יצא לי מהגוף כאב בצורות שלא דמיינתי שהוא קיים בכלל, אך כמו שאומרים
." better out then in"
ואיך זה מתקשר לרופא שיניים מתחילת הפוסט… אז כך, אתמול כאמור ישבתי אצלו והוא לקח את המחט של ההרדמה והסתכלתי עליה, דבר שפעם לא היה קורה, כי אז ישר כבר הייתי מסתחררת ובדרך החד כיוונית לעילפון.

אך לא, זה בכלל לא היה שם,  הרגשתי את הכאב הפיזי, אבל מה שלא נמצא שם יותר זה הפחד התהומי מהכאב הפיזי שהיה מביא אותי לעילפון.

מה שנשאר זה נטו הכאב הפיזי, ופתאום אני מסוגלת להיות בו, להיות נוכחת, בכאב, והוא רק כאב פיזי!
הגוף שלי לא מרגיש סכנה יותר, והוא לא מרגיש צורך לכבות את עצמו.

כשמנקים דברים מהשורש, דברים שהיו צרובים לנו בתאים, ההתנהגות משתנה!
שאנחנו מוכנים להיפתח לפחד גדול שלנו, שבמקרה הספציפי הזה , זה היה הפחד מלחוות כאב פיזי, שמן הסתם השורש הוא נפשי, אין לזה יותר ביטוי בחיים שלנו, אין לזה במה להיאחז יותר.

לדוגמא, שמישהו לוקח בוץ ביד וזורק אותו, מה קורה?
הוא נופל על הרצפה. אבל אם מישהו ייקח בוץ ויזרוק אותו ובדרך יהיו חפצים, רוב הבוץ ידבק לחפצים ורק מעט ייפול על הרצפה.

אז ברגע שאנחנו מנקים את "החפצים" (שאלו הזיכרונות והחוויות המודחקות) שהם בעצם הקולטנים של אותו הרגש, הבוץ פשוט חולף ולא נדבק (רגש בא… רגש הולך… הוא נשאר בתנועה),  זה סימן שזה באמת שוחרר ברמה עמוקה ביותר.

ואז יש חופש, הקלה. איזה כיף , איזה יופי.

אני יכולה ללכת לרופא שיניים בלי צוות מלווה, בלי רסקיו, רק אני והגוף המדהים שלי, שאני סומכת עליו, שהוא כבר יודע להכיל ולשחרר כאב פיזי ונפשי.

איזה התנהגויות אתם שמתם לב שנעלמו לכם בעקבות תהליכים שעשיתם?

Comments & Responses

Comments are closed.