צילומי עירום


פעם שהייתי סטודנטית לעיצוב, המורה שלי לצילום הזמין אותי לצילומים שלו.

הוא צילם צילומי ערום של אישה שעברה כריתת שד, ללא שיחזור.

כמובן שבתור סטודנטית זה החמיא לי ונעניתי בחיוב. בצילומים האישה נראתה נינוחה מאוד עם עצמה ועם הגוף שלה ואני עמדתי כולי ביישנית בפינה.

בשלב מסוים היא פונה אלי ושואלת אותי, את מי את הכי אוהבת בעולם?

את מי אתם הייתם עונים? תחשבו רגע לפני שאתם ממשיכים לקרוא…

באותה תקופה היה לי חבר, אז דבר ראשון שעלה לי להגיד זה אותו או חשבתי על ההורים שלי, התלבטתי בשאלה… אני כבר לא זוכרת מה עניתי, רק אני זוכרת מה לא עניתי! שאלתי אותה למה? את מי את הכי אוהבת בעולם?

 והיא ענתה : את עצמי!

היא אמרה ששנים היא לא אהבה את עצמה וכתוצאה מההתנהלות וההתנהגות שלה בעקבות זה, היא הביאה על עצמה את מחלת הסרטן ושהיום היא למדה לאהוב את עצמה, היא שלמה עם עצמה ועם הגוף שלה.

האמת שלתשובה הזאת לא ציפיתי! באותה תקופה זה היה נראה לי תשובה מוזרה ואולי אפילו שחצנית (למרות שממש לא הרגשתי ממנה שחצנות אלה סוג של נינוחות ופשטות).

באותו תקופה של החיים שלי, ממש לא אהבתי את עצמי ומה שיותר אפילו לא הייתי ממש מודעת לזה. תמיד הרגשתי שמשהו חסר אצלי, שאחרים יותר טובים, יותר מוכשרים, פשוט יותר…

עם הזמן, שגדלתי והתחלתי את המסע שלי למודעות, התחלתי לשחרר המון חוסר ערך.

כמו שכבר ציינתי לכולנו יש רגש שאנחנו מנסים להימנע ממנו, אצלי זה בהחלט היה הרגש הזה, של חוסר ערך! הרגשתי לא שווה. בתור אחות תאומה זהה, זה בטח שלא עזר לי. ( או שכן…הרי בחרתי את השיעור הזה… שהביא אותי לאן שאני נמצאת היום).

ברגע שאנחנו מוכנים להיפתח ולהרגיש את הרגש הכי מפחיד שלנו, האנרגיה משתחררת ואז מגיעים למקור שלנו, שזו אהבה, קבלה, אחדות.

במהלך המסע שלי, כשהייתי לקראת סוף מסלול המטפלים בסדנה על האגו… הייתה לי תפילה להצליח לשחרר את כל מה שעוצר אותי מלהיות חופשיה.

ישבנו בסדנה וברנדון בייס  היתה על הבמה, שהיא סיימה לדבר חבר שלי הלך לדבר איתה. פתאום התחילה לחלחל בי קנאה.

אמרתי לעצמי, רגע, למה את מקנאה?

ואז ברגע אחד הכל עלה לי והבנתי שגם אם הייתי רוצה לדבר איתה אני מרגישה כל כך חסרת ערך! שבעצם מה יש לי לתת לה? למה שהיא תרצה לדבר איתי?

פעם ראשונה בחיים פשוט הסכמתי להיפתח לתחושה של החוסר ערך.

ותהיו בטוחים שזו לא חוויה נעימה !

בכיתי כולי ורצתי לחברה שלי ואמרתי לה , הבנתי מה אני, אני אפס, אני אפס!

לאחר שהסכמתי להיפתח לתחושה הזו, לעמוד מולה עירומה, ללא הגנות, ללא מחסומים עם כל העוצמה, עברתי לתחושה של הקלה וקבלה. כבר לא הרגשתי חסרת ערך יותר.

בהמשך התהליך, הצבעתי, השתתפתי, הרגשתי שיש לי מה לתת! הרגשתי שיש לי ערך!

התחברתי לעצמי, שיחררתי את החוסר ערך וכל האנשים שהסתכלתי עליהם עד אותו יום מלמטה , נהיו שווים לי או יותר נכון נהייתי שווה להם, כי זה היה אצלי בתחושה, זאת לא היתה האמת.

האמת היא, שכולנו שווים, כולנו אחד, עם תכונות שונות וכישרונות שונים אבל מה שבטוח שכולנו אותו ניצוץ אלוהי וכל אחד עם המתנה הייחודית שהוא בא לתת לעולם וכל אחד עם המסע שלו .

בהמשך גם הייתי העוזרת האישית של ברנדון בייס, מה שסגר לי את המעגל .

אז היום, לאחר כל מה שעברתי אני לגמרי מבינה את מה שאותה אישה אמרה לי או יותר נכון ניסתה להגיד לי, כי אז לא הבנתי.

ואם היום ישאלו אותי את מי אני הכי אוהבת, אגיד את עצמי.

מה תהייה התשובה שלך?

Comments & Responses

Comments are closed.