שליטה, אמונה ולידה שבינהם


שליטה-אמונה-ולידה-שבינהם-אתר-472x280

רציתי לעלות את עניין השליטה שיש לנו בחיים, הרצון שלנו לשלוט על מה שקורה לנו ועל ההפך משליטה, לסמוך ולהאמין שיש משהוא שהוא גדול מאתנו שמנחה אותנו ומוביל אותנו לאן שאנחנו צריכים להגיע ולמי שאנחנו צריכים לפגוש, במהלך המסע שלנו וזאת כדי לצמוח ולהתפתח.

השיעור שלי בשליטה שנתקלתי בו לאחרונה היה בהריון שלי. הייתי בהריון שלישי, שבוע מתקדם, כבר 30 ומשהוא והעובר שלי עדיין היה עם הראש למעלה. בשתי הלידות הקודמות שלי הלכתי ללידה טבעית (אומנם הראשונה בסוף הסתיימה באפידורל אבל גם זה היה מדויק…נכון לשיעור שלי אז )לא היה מבחינתי מצב אחר חוץ מלידה טבעית. ככל שהתקדם הזמן והקטנצ'יק מיאן להתהפך התחלתי להילחץ.

הלכתי לדיקור, להומאופתיה, עשיתי תרגילים, שרתי לו שירים…מה לא עשיתי???

עשיתי תהליך מסע ובסופו של התהליך , אחרי שדיברתי אתו ואמרתי לו שאני מחכה לו ורוצה שיתהפך כדי שאני יוכל להביא אותו לעולם הזה בדרך הכי טובה עם כל האהבה, שתהייה לו נחיתה רכה, ראיתי אותו בדמיון שלי עם הראש למטה ובזווית מסוימת. יצאתי מהמסע בהרגשה טובה לאחר ששחררתי הרבה פחדים ותחושות וראיתי שבסופו של תהליך הוא עם הראש למטה ויוצא בלידה טבעית.

עברו מספר ימים והוא עדיין לא התהפך. הלחץ והפחדים חזרו ואמרתי שאין מצב שאני עוברת ניתוח קיסרי, אני שכל כך מאמינה בשליטה על הגוף שלי וביכולת של הטבע לעשות את שלו. אמרתי שזה לא יכול לקרות לי ולמה זה קורה לי??? הרגשתי ממש חסרת אונים, אי היכולת פשוט להכניס את היד ולסובב אותו, הייתה ממש קשה לי. חוסר שליטה מוחלט!

בשלב מסוים הבנתי שיש דבר כזה היפוך חיצוני, שהרופא מבחוץ מפעיל לחץ ומסובב את העובר, כך שקצת נרגעתי למרות שעדיין זה לא מה שרציתי, זה היה נראה לי תהליך קצת קשה וגם מה אם זה גם לא יעבוד? הרי אין הבטחה שזה יעבוד.

עשיתי עם עצמי עוד תהליכים, ניסיתי להיפתח לכל התחושות שעלו בי של חוסר אונים, חוסר שליטה וכל הזמן שאלתי, למה??? למה אני? למה עם כל מה שעברתי ולמדתי הוא עדיין לא מתהפך? עשיתי עם עצמי תהליך, מה הכי גרוע שיכול לקרות ? ואיך זה יגרום לי להרגיש…וכמובן הכי גרוע מבחינתי היה שאלך לניתוח קיסרי, עם אפס שליטה על תהליך הלידה ועל הגוף שלי וחוסר אונים מוחלט. אמרתי לעצמי מה אם אין לי שום דבר לעשות חוץ מלהסכים להרגיש את החוסר אונים  וחוסר השליטה? נפתחתי לתחושה והסכמתי להרגיש אותה…אחר כך עשיתי מה הכי טוב שיכול לקרות לי ואיך זה יגרום לי להרגיש…כמובן שהכי טוב זה שאלך ללידה טבעית, במים ותהיה לי לידה מדהימה ומעצימה.

עברו הימים והוא לא התהפך, כבר כל יום נהיה קריטי יותר ויותר, קבעתי תור להיפוך חיצוני, ליתר ביטחון שאם כלום לא יקרה, לפחות יש את האופציה הזאת. ואז, בשלב מסוים פשוט התייאשתי והרמתי ידיים. כאילו משהוא בי פשוט נכנע, הבנתי שעשיתי כל מה שאני יודעת ויכולה כדי לנסות לשנות את המצב ויותר מזה אין לי מה לעשות. ממש הרגשתי איך אני נכנעת למצב ומפסיקה להיאבק, מפסיקה להילחם. פתאום הייתה בי קבלה למה שיש.

ערב אחד הבן זוג שלי (התומך מאוד, אם לא ציינתי) הגיע הביתה וניסה לעודד אותי. הוא אמר לי, תעשי תרגילים אמרתי לו די! אני נכנעתי. עשיתי כל מה שאני יכולה ואני פשוט משחררת! אני מבינה שאין לי שליטה יותר.

 כדרך אגב אמרתי לו שיחפש לי איזה מאמר באינטרנט שהוא הראה לי לפני מספר ימים. הוא נכנס לאינטרנט ופתאום הוא רואה "היפוך במים" ברגע שאמר לי את זה, אמרתי לו, זה זה!!! תוך כמה דקות השגנו את הטלפון של רות פדידה שעושה את התהליך, דיברתי אתה וקבענו פגישה.

הייתה לי תחושה טובה אבל לא רציתי לפתח ציפיות  אחרי כל האכזבות שהיו לי מכל הטיפולים. הגעתי אליה נרגשת ועם ציפייה (למרות הכל ), נכנסנו לתהליך במים של כשעה ופשוט שחררתי והתמסרתי לתהליך, שיצאתי מהמים היא נגעה בבטן ואמרה לי שהוא עם הראש למטה. אני למודת האכזבות, לא רציתי עדיין לשמוח ולהאמין עד שאראה באולטרסאונד שאכן כך הדבר. למחרת הלכתי לבדוק ואכן הקטנצ'יק היה עם הראש למטה ואפילו מבוסס יפה באגן, הראש שלו נמצא בדיוק במצב שראיתי אותו בסוף תהליך המסע שעשיתי.

מה שמעניין שרות אמרה לי שעובר שיש לו פחד מעדיף להיות עם הראש למעלה ולשמוע את הדופק של האמא, זה נותן לו ביטחון.

פחד של האמא (כמו כל הרגשות )עובר לעובר והוא חווה את זה כפחד שלו. אכן אחרי שחוויתי את כאבי הצירים התאים שלי החזיקו בזיכרון שלהם את החוויה והיה לי פחד מלחוות אותם שוב.

בתהליך עם רות היא גם הכינה אותי ללידה ואמרה לי את הדבר הכי חזק שהכין אותי ללידה מדהימה. היא אמרה לי בכל ציר ובכאב אל תהיה הקורבן, אלה להיפך, תראי איזה עוצמה, איזה כח אלוהי יש לך, את יוצרת חיים. תרגישי איך כל ציר את מחוברת לאלוהי, לבריאה. (המילה לידה אם תפרקו אותה זה- ליד ה" ).המשפט הזה ליווה אותי בכל ציר וציר ואכן הייתה לי לידה מדהימה ועוצמתית. ובהקשר לפוסט הקודם עניין הדמיון, כתבתי איך אני רואה את הלידה שלי בדמיוני ואכן כמעט כל מה שכתבתי קרה, אפילו היום שכתבתי שאלד בו-כך היה.

המשפט הזה תקף לחיים בכלל, כל כאב שיש לנו, כל קושי אנחנו יכולים לבחור להיות קורבן של אותה סיטואציה או להתחבר לכך שלקושי, לכאב הזה בעצם יש מטרה( כמו שאומרים כאבי גדילה).

להרגיש את הכאב , את הקושי אבל עם זאת לא ליפול לקורבנות. קרה לי, אני מסכן וקורבן של החיים. מה שאני למדתי ממה שקרה לי זה שאני חשבתי  שיש לי שליטה על החיים ואני חשבתי שאני יודעת  איך כל דבר צריך לקרות ומתי, פה, לא הייתה לי שום שליטה על הסיטואציה ורק שהסכמתי להיכנע ולוותר על השליטה, להכיר בכך שאין לי באמת שליטה ושכנראה יש משהוא שהוא גדול ממני, רק אז, הגיע ההדרכה שלי והפגישה אותי עם מי שהייתי צריכה לפגוש.

דבר נוסף זה שלדברים לפעמים לוקח זמן, יותר ממה שאנחנו רוצים, מצפים אבל זה בדיוק הזמן המדויק להם. זה שהוא לא התהפך עד שבוע 37 נתן לי לעלות את כל הפחדים שלי, מלידה קודמת ובכלל הפחדים שהיו קשורים ללידה הנוכחית ולמצב החדש ולנקות אותם. כמו שהבטחתי לו ,הוא עזר לי לקיים את ההבטחה שלי אליו, להביא אותו לעולם עם כל האהבה.

הפגישו אותי עם רות כדי להפוך את העובר וגם כי היא הייתה המורה שלי. היא חיברה אותי לעוצמה שלי.

בעצם החיים הם כמו לידה, ככל שאתה יותר מפחד מכל ציר וציר ומהכאב שמתלווה אליו אתה יותר מכווץ ומתכווץ ואז הצירים יותר כואבים ונראים כמו נצח (זה הניסיון שלי מהלידה הראשונה… )אבל כשאתה מוכן להיכנע לכאב, לקבל אותו, לא להיאבק ופשוט להרפות אליו הציר יותר אפקטיבי ולדעתי גם פחות כואב. הכאב ישנו בכל אופן, השאלה איך אתה מתייחס אליו. האם אתה נותן לכאב לבלוע אותך או אתה מצליח להיות בכאב ובו זמנית להיות במקום יותר גבוה מהפיזי.

ככה גם בחיים במידה מסוימת. החיים מזמנים לנו מכשולים, אתגרים, כאבים , ככל שאנחנו נאבקים ומתנגדים למצבים מסוימים בחיים שלנו, הקושי הופך ליותר גדול ויותר תקוע. אנחנו בעצם "מבזבזים" אנרגיה גם בלקבל את המצב וגם בהתמודדות אתו. לעומת זאת אם אנחנו מסכימים להיכנע לסיטואציה מסוימת ומקבלים שכרגע זה המצב (אחרי שניסינו מה שאנחנו יכולים לעשות) ומתחברים לאמונה וסומכים על כך שכנראה זה לא קרה סתם, יש לזה סיבה, יש פה למידה. לפעמים אפילו בדיעבד שנסתכל על הסיטואציה נבין שזה היה לטובתנו ומשם הגענו למקום הרבה יותר טוב ממה שהיינו. העניין זה ברגע של הקושי לסמוך ולהאמין שכנראה מובילים אותנו לאן שאנחנו צריכים להגיע, גם אם כרגע הדרך לא ברורה לנו וגם אם זאת לא הדרך שתכננו להגיע בה.

לא סתם הוא לא התהפך, הוא היה צריך להפגיש ביני ובין רות, הוא בסך הכל מילא אחר ההוראות שהיו לו מלמעלהJ

אז צריך לזכור שגם אם אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע לא תמיד אנחנו יודעים איך נגיע לשם, צריך לסמוך ולהאמין שנגיע ואת השאר להשאיר למה שגדול מאתנו שינחה ויוביל אותנו.

Comments & Responses

Comments are closed.