fbpx

אמת או חובה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

הפוסט הזה עלה לי שדיברתי עם חברה שלי והיא אמרה לי שמהמנדלה-150x150

שהיא אוהבת בכתיבה שלי זה שאני שמה את הדברים כמו שהם, אני לא מנסה ליפייף ושמה את הלב שלי.

שהיא אמרה לי את זה נזכרתי בסדנת מטפלים שהייתי בה והיה תרגיל לקבל מי אתה ומה מטרת החיים שלך כאן. מטרת החיים זה לא משהוא שאתה צריך להתאמץ בשביל לעשות, אלה פשוט להיות.

מה שעלה לי בין השאר זה שאני “אמת” ומטרת החיים שלי , זה להיות את אותה אמת ודרך זה להוריד מחסומים, לאחד ולפתוח דלת לאהבה.

בסוף הסדנה יש קטע שכל אחד ניגש לכמה אנשים ואומר להם איך הם השפיעו עליו ומה הם נתנו לו, אני נעמדתי מול חבר שאמר לי שאני לא צריכה לעשות כלום אלא רק להיות אמתית בדיוק כמו שאני.

שנזכרתי בזה יחד עם מה שהחברה שלי אמרה נהיה לי עור ברווז והשערות שלי סמרו. אתם מכירים את זה , שזה קורה שיש משהוא שהוא מדויק?

תגובה נוספת שקיבלתי על הפוסט, זה שאני אמיצה. האמת, ורק את האמת…אני לא מרגישה אמיצה. האמת היא ברירית המחדל שלי, אפרופו ברירת מחדל מהפוסט הקודם. גם זה ברירת מחדל שלי, לטוב ולרע. למרות שהיום אני לא באמת חושבת שיש רע באמת. אלה לפעמים צריך לרכך אותה או להביא אותה במנות קטנות שתצליח לרדת טוב בגרון. לפעמים האמת גם כואבת אבל בסופו של דבר היא מביאה למקום הכי טוב שיש, לאהבה.

נזכרתי בסדנה, ובכמות האהבה שהייתה שם אחרי כמה ימים של עבודה, שאנשים השילו מעליהם כאבים, מחסומים ונשארו חשופים ופתוחים. ומה שנשאר זה אהבה בכמויות אדירות שפשוט לא הפסקתי לבכות מרב אושר.

השאלה שעלתה בי זה למה אנחנו לא יכולים לחיות ככה ביום יום? ב”מציאות” הרי האהבה הזאת כאן, היא קיימת. זה המקור של כולנו, מתחת להכל זה ברירת המחדל של כולנו.

תחשבו איזה כיף זה לתקשר עם אנשים מהמקום הזה , מהאהבה, הקבלה.

בסדנאות תמיד יש פתיחות והמון אהבה ואז חוזרים לחיים והרבה פעמים באה נפילה, זה בגלל שאנחנו חוזרים לאגו, לנפרדות, להגנות שלנו.

כל אחד שם עליו את המסכה שלו ואת התדמית שלקחנו על עצמינו לשחק בחיים האלו, אני חזק, כלום לא נוגע בי, כלום לא פוגע בי, אני בשליטה…. כל אחד והתדמית שלו.

שכלום לא נוגע בי ולא פוגע בי, אני נאטם לא רק לרגשות הרעים אלה גם לטובים. אי אפשר למיין ולהגיד את זה אני מרגיש ואת זה לא. ואז אנחנו חוסמים את עצמנו גם לאהבה.

תחשבו אם כולנו נסכים לתקשר מהמקום הכי אמיתי וחשוף, להראות את החולשות שלנו, להסכים להיפגע, להעלב ולתקשר אחד עם השני מהמקום הזה, הכי אמיתי. אז נצליח לתקשר ממקום של אהבה.

כי במקום לשפוט, לבקר אחד את השני, נרגיש את הכאב אחד של השני ואת הקושי. שם, תהייה לנו חמלה אליו והכלה.

כאב של משהוא אחר הוא גם כאב שלנו, שאנחנו מוכנים להיות פתוחים, הרי כולנו אחד. הפירוד זה רק אשליה של האגו. מהמקום הזה תהיה לנו חמלה אחד לשני והתקשורת תהיה אחרת.

תחשבו על פעמים שבאתם לחברים מהמקום הכי אמיתי וחשוף, איך הם הגיבו? שאנחנו באים מהמקום הזה, אנחנו פותחים לבן אדם מולנו את הלב והרצון שלו זה לעזור, להיות שם בשבילנו.

תעשו תרגיל ותנסו לשתף משהוא ממקום אמיתי וחשוף על משהו, קושי שעובר עליכם. תראו איך ישר יש שם חיבור של אמת וישנה אהבה וחמלה ורצון לעזור. שאנחנו מדברים מהמקום הזה, הלב שלנו נפתח והוא נותן גם לאהבה להיכנס פנימה, כל החומות וההגנות שלנו יורדות באותו רגע ומה שיש ברגע זה אהבה ותחושה של ביחד.

עם בן זוגי לדוגמה, שאני לפעמים עצובה, הרגש שמסתיר את העצב הוא כעס, שאני מתקשרת איתו מהכעס הזה ישר עולה אצלו התנגדות והוא מתרחק או כועס בחזרה ואז אני נשארת עצובה ולבד אבל בפעמים שהסכמתי לבוא , לרדת שכבה אחת ברגש ולדבר איתו מהמקום האמיתי ולאמר לו שאני פשוט עצובה אז התגובה שלו היא לחבק אותי, מה שמאפשר לי פשוט לבכות ולשחרר את העצב. אז אני מרגישה ביחד איתו ולא נפרדת.

אני חוזרת לעניין של האומץ, במקום של השיתוף, אני לא מרגישה אמיצה בגלל שאני משתפת מהמקום היום שאני מבינה שכל התדמית ששמתי על עצמי וכל הדברים השלילים שחשבתי, זאת אשליה, זאת לא האמת.  כולנו שווים במהות שלנו, פשוט לקחנו על עצמנו תפקיד ולמידה שונה פה בעולם.

ברגע שנוכל להסתכל אחד לשני בעיניים ולתקשר משם , העולם יראה אחרת. תהיה לנו חמלה, קבלה ואהבה.

חשבתם למה לאנשים כל כך קשה להסתכל אחד לשני בעיניים לזמן של יותר מכמה שניות? מפני שזה המקום הכי חשוף שלנו, הכי אמיתי, הכי כנה. שם רואים הכל, את החולשות ואת החוזק. זה מבט ישיר לנשמה. שם אין חומות או ההגנה, זאת אהבה פוגשת אהבה.

אנחנו לא רגילים לתקשר משם , אנחנו רגילים לתקשר מההגנות שלנו. חלקנו מרגישים שלא מגיע לנו האהבה הזו, שאנחנו לא באמת ראויים לה, או לא שווים בפני עצמנו בכדי לקבל את האהבה הזו. כך אני הרגשתי לפני שהסכמתי ליפול לכל הכאב שלי ולנקות מעלי את השקר הזה. זאת אשליה, כולנו שווים, כולנו אותו דבר , זה רק האגו שמפריד בינינו. בגלל זה , זה לא מרגיש לי אומץ היום לחשוף את החולשות שלי, כי היום אני יודעת ומחוברת לאהבה שאני.

ברגע שנצליח לתקשר מלב אל לב, מהמקום הכי אמיתי שלנו ( שדרך אגב לוקח הרבה פחות אנרגיה מאשר לנסות להסתיר. באמת-יש פשטות וקלות.) התקשורת הופכת לאמיתית. שם נמצאת החמלה, הקבלה של השונה, האחדות ומשם נוכל להביא את האהבה הזאת כל רגע לחיים שלנו.

 האמת היא דלת לאהבה.

תראו איך בטרגדיות אנחנו תמיד מאוחדים, בפיגועים, אסונות טבע וכו… כי שם ישר נפתח הלב והכאב הוא אוניברסאלי. הגיע הזמן שניתן לזה מקום לא רק בטרגדיות אלה ביום יום. שנתחיל לראות אחד את השני ,שנצליח להסתכל ישר לעיניים ולראות באמת את הבן אדם שעומד מולנו, עם כל הקושי שלו, שממנו הוא פועל או מגיב ומתחת לזה את המקום הכי טהור של הנשמה שלו, האהבה שהוא, ומשם נתקשר.מאהבה לאהבה.

פעם שעמדתי בצפירה של יום הזיכרון בכביש וראיתי איך כולם עוצרים את הרכב, כולם עומדים ביחד, הייתה לי צמרמורת של התרגשות, של ביחד וחשבתי לעצמי, למה ביום הזיכרון בצפירה כולם מאוחדים ומרגישים ביחד? התשובה היא, כי כולנו פותחים את הלב לכאב של האחר, לכאב שלנו, וברירת המחדל של כולנו זה האהבה והאחדות שלנו, הדאגה אחד לשני.

באותו רגע חשבתי לעצמי שצריך לעשות חיבור של אהבה, לעשות “צפירה” (צלצול של אחדות)  שלא קשורה ליום הזיכרון, אלה נתחיל לתרגל פעם ביום, שתהיה “צפירה” שבה כולם יורידו את ההגנות את האגו ויתחברו לאהבה, אחד לשני במשך דקה, איזה מדהים זה יכול להיות!!!

ככה לפתוח את היום…

סרטון של כמה דקות שממחיש את העניין