עץ או פלי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

עץ-או-פלי-תמונה

אני מניחה שכולכם תסכימו איתי שיש שני כוחות שמניעים אותנו ואת העולם שלנו, אהבה ופחד. שני צדדים לאותו מטבע.

הרבה פעמים אנחנו אפילו לא מודעים שיש לנו פחד מסוים, זה יכול להיות פחד להרגיש רגש כלשהו, זה יכול להיות פחד לנקוט פעולה מסוימת, כי אז יקרה משהו שיגרום לנו להרגיש משהו , כמו חוסר ביטחון, חוסר וודאות, פגיעות.

אולי הפעולה שאנחנו רוצים לעשות תגרום לנו להיכשל? הפחד להרגיש כישלון. ומה זה יגיד עלי? איך יראו אותי? איך זה יגרום לי להרגיש? בושה, חוסר ערך.

פחד שאין לי מספיק ידע, פחד מקטסטרופה….פחד להרגיש בדידות, עצבות, ייאוש.

כל אחד מאתנו יש לו רגש שהוא ממש מעדיף לא לפגוש ויעשה הכל כדי להימנע מלהרגיש אותו.

תהפכו את המילה פחד ומה שיוצא זה דחף, שיש לנו פחד יש לנו דחף לברוח משם, לנוס על נפשנו.

העניין הוא שאנחנו חושבים שבגלל שאנחנו לא פוגשים את הרגשות ( כי אנחנו מדחיקים אותם ) אז הם לא נמצאים. קצת כמו ילדים שעוצמים את העיניים ומה שהם לא רואים לא קיים.

האמת היא שברגע שאנחנו לא מוכנים לפגוש רגש מסוים, זה לא אומר שהוא לא נמצא , להיפך. לא רק שהוא נמצא , עמוק בתוכנו , הוא גם זה שמפעיל אותנו ואת ההתנהגות שלנו, הוא בעצם מנהל לנו את החיים, ולא במודע. הוא מכתיב לנו את ההתנהגות שלנו, כי בעצם נעשה הכל כדי לא לפגוש בו.

זה דומה לאוגר שרץ על הגלגל שלו בכלוב, אנחנו רצים כל הזמן כדי לברוח מאותו רגש בלי לדעת אפילו שאפשר לעצור את הגלגל ולרדת ממנו.

לכל אחד מאתנו יש טכניקות משלו שבו הוא משחק את המשחק שלו כדי להימנע מאותו רגש שהוא כל כך מפחד לפגוש.

העניין הוא שברגע שאנחנו מוכנים לעצור את המשחק שלנו ולהסכים לפגוש את אותו רגש אז בעצם מה שקורה זה שאנחנו מאפשרים לאנרגיה שהייתה כלואה עד היום בגוף שלנו (והיא בעצם הייתה הדלק שלנו) להשתחרר. כמו שאמרנו, רגשות-EMOTION , זה אנרגיה בתנועה. כאשר אנחנו פשוט עומדים במרכז של כל רגש הכי חזק והכי כואב ונפתחים אליו, אנחנו מאפשרים לו לעבור דרכינו ולהשתחרר ואז הוא מפסיק לנהל אותנו.

אני רוצה לשתף אתכם בתהליך שאני עברתי ויצאתי מאזור הנוחות שלי. היה לי מאבק בין האהבה לפחד…

במהלך המסע שלי ( שכמובן אני עדיין צועדת בו ) נסעתי להודו ל3 שבועות עם ברנדון בייס וקבוצת מטפלים מכל העולם. היינו צריכים לבחור שם בסנסקריט, זו שפה הודית קדומה. אני בחרתי את השם ASAKTI, הפירוש שלו זה ללא התקשרות. בעצם התפילה שלי הייתה להכיר את עצמי החופשיה, ללא קשר לכל התדמית שלי. העבודה, המשפחה, חברים . אלה באמת להתחבר למהות שלי.

כשחזרתי מהודו, יצא לי להכיר מטפל שמתעסק בנושא שמות, נכנסתי לתהליך לגבי השם שלי (מכיוון שהרגשתי שהשם שלי מגביל אותי), בסופו של דבר החלטתי לשנות את שמי. זאת הייתה תחושת הבטן שלי. כל פעם שחשבתי על זה, זה עורר בי התרגשות והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

במקביל לתחושת בטן וההתרגשות כמובן שעלו וצפו כל הפחדים שלי. איך יגיבו? מה יגידו? שהרי זה לא דבר קטן לשנות שם, זה שינוי רציני.

התנדנדתי בין הפחדים לבין האינטואיציה שלי, למזלי יש לי בן זוג תומך שעודד אותי לצאת מאזור הנוחות וללכת עם תחושת הבטן שלי. הייתי אמיצה והלכתי עם תחושת הבטן שלי.

שיניתי את שמי וכמובן התגובות מהסביבה לא איחרו לבוא. היו כאלה מפרגנים, שהלכו איתי וחיזקו אותי והיו כאלה שהשינוי היה להם יותר קשה.

השינוי הזה העלה בי את כל הפחדים והרגשות שהיו מודחקים. זה לא באמת קשור לשם, הרגשות תמיד היו שם, למרות שבזמן זה כבר שחררתי הרבה מהרגשות הכלואים שבי, עדיין היה מה לשחרר.

מחלק מהאנשים שציפיתי לתמיכה בשינוי, לא קיבלתי אותה . הרגשתי את הביקורת , האכזבה ואת הקושי שלהם עם השינוי שלי.

עלתה בי המון אשמה, בושה, אכזבה ונטישה.

נכון שתינוק בוכה ונותנים לו מוצץ, הוא נרגע? כך הרגשתי שאני רק רוצה לקבל את המוצץ הזה, שרק יאשרו לי את השינוי הזה, שזה יהיה בסדר מבחינתם ואז אני יוכל להירגע.

אבל מה לעשות שלא קיבלתי את המוצץ הזה, לא הרגיעו אותי ונשארתי חשופה לכל התחושות הקשות שהציפו אותי.

אם היו נותנים לי את המוצץ, זאת אומרת את ההכרה מבחוץ שחיפשתי, הייתי לוקחת אותו וכל התחושות שגם ככה היו מודחקות, היו חוזרות לישון.

למזלי, לא קיבלתי את מה שרציתי באותו הרגע ( מה שמראה שלפעמים מה שאנחנו רוצים זה לא בהכרח מה שאנחנו צריכים או יותר נכון מה שאנחנו באמת רוצים, שהרי התפילה שלי הייתה להיות חופשיה) ופשוט החלטתי להיכנע לכל התחושות הקשות שעלו בי.

כשהחלטתי להיפתח ולהיכנע לרגשות שעלו בי, הסכמתי להרגיש אותם במלוא העצמה שלהם, התפרקתי לרסיסים. שלושה ימים לא הצלחתי להרים את הראש שלי מהמיטה, הרגשתי מפורקת פיזית ונפשית ופשוט נכנעתי. שכבתי, בכיתי ואפשרתי לעצמי למות לתוך התחושות הקשות של אשמה, בושה, אכזבה, כישלון, נטישה.

אמרתי לעצמי שאם אין שום דרך אחרת לצאת מזה אלה להסכים להיפתח לכל התחושות האלו, שהרי את כדור ההרגעה שלי מבחוץ לא נתנו לי.

כעבור שלושה ימים של התפרקות לרסיסים קטנים, יצאתי מזה. הרגשתי כמו בן אדם חדש, עם כוחות וחיבור עוד יותר עמוק פנימה, למהות שלי.

הרגשתי אחרי הימים האלו שאני כבר לא צריכה את האישור מהסביבה, הרגשתי טוב ומחוזקת. זה כאילו שאספתי את האנרגיה בחזרה אלי, אחרי שהיא הייתה מחולקת שם בחוץ, בין כל האנשים שחיכיתי שיאשרו אותי ויסכימו לדרך שלי. יצאתי מהתהליך מחוזקת עם מרכז משלי. שנמצא בתוכי ולא בחוץ. הרגשתי איך ניתקתי את כל  הכבלים האנרגטיים החיצוניים שהחזיקו אותי.

מצאתי חיבור עוד יותר עמוק לעצמי, לכוחות שלי ולמהות שלי.

מאז התחושות כבר לא כלואות שם, אני שלמה עם עצמי, אני שמחה שהלכתי עם הרצונות שלי והאינטואיציה שלי, למרות הפחד. היום, גם אם לאנשים יש מה להגיד, זה בסדר מבחינתי, אני נפתחת ושומעת ורואה איפה זה פוגש אותי.

הרי כולם הם בעצם המראה שלנו. במקום שאני הרגשתי את האשמה, האכזבה, השיפוטיות או כל רגש אחר שהרגשתי, בעצם זה רק השתקפות שלי. של התחושות שהיו בי וכל כך פחדתי לפגוש.

ברגע שנפתחתי והסכמתי להרגיש אותם, את המקומות הכואבים שלי. האנרגיה הזאת עברה דרכי ונשארתי שלמה.

 בכל החלטה שאנחנו לוקחים בחיים יש לנו שתי אופציות.

ללכת עם האהבה, האינטואיציה והתשוקה שלנו או להיות מנוהלים על ידי הפחד. (מנוהלים על ידי הרגש, על ידי החברה, על ידי מוסכמות ועוד הרבה דברים חיצוניים שכולם מסתכמים בסופו של דבר… לרגש ).

בסופו של דבר לכל דרך יש מחיר, השאלה היא מה המחיר שאתה מוכן לשלם….